מאמר של ניקולאי (נוי) טבח, מארגון מדריכי השיקום, שהתפרסם בגיליון 5 של עלון יספר”א, ומספר על סדנא וקבוצת חשיבה שנערכה בנושא ההדרכה השיקומית

במהלך החודשים פברואר ומרץ, התכנסה קבוצת חשיבה על טהרת מדריכי שיקום בנושא ‘תפקיד מדריכי השיקום במסגרות הדיור במערך בריאות הנפש’. הקבוצה קיימה שלושה מפגשים, בני 4 שעות כל אחד. יוזמי המפגשים היו ארגון מדריכי השיקום ויספר”א, כאשר האחרונה הייתה אחראית על התכנים המקצועיים והדיונים שהתקיימו.

טרם שנביא סקירה קצרה של התכנים שהועברו במפגשים עצמם, חשוב לציין כי עצם קיום הסדנא אינו עניין מובן מאליו. ארגון מדריכי השיקום קם לפני כשנה וחצי בין השאר על מנת לקדם את ההכרה בנו, מדריכי השיקום, כגורם מקצועי הדורש הכשרה והכרה מצד המערכת. לשמחתנו זכינו לאוזן קשבת מצד יספר”א ומכאן גם שיתוף הפעולה, שאחד מפירותיו הוא קבוצת החשיבה הנ”ל. מכאן גם תודתנו העמוקה לאגודה.

מטרת הסדנא הייתה ליצור קבוצת חשיבה המורכבת ממדריכים ממסגרות שונות ומאזורי ארץ שונים, אשר רובם ככולם מרגישים מחויבים למקצוע ורוצים לתרום לפיתוחו אף מעבר למסגרת האישית שלהם. חשבנו על קבוצה של מדריכים אשר בסופה של הסנדא יהיה בכוונתם ליצור קול ייחודי משלהם לגבי מקצוע המדריך השיקומי. שמחנו על ההתעניינות הרבה והפניות הרבות להשתתף בה, אך לצערנו נאלצנו לדחות רבים וכך צמצמנו את הקבוצה ל 18 מדריכים.

את המפגש הראשון, אותו הנחו יקי סינגר ואורן דרעי, פתחנו בהרצאה מפי פרופ’ דיוויד רועה מאוניברסיטת חיפה בנושא ‘הגישה השיקומית בבריאות הנפש’. בהרצאה ניסינו להבין מה טומן בחובו המושג ‘שיקום פסיכיאטרי’, מה מטרתו ומה הם מושגי המפתח בתחום השיקום. בין המושגים הרבים נגענו במושג החמקמק ‘החלמה’: מה תפקידם של השירותים השונים הזמינים היום למשתקמים, מה הן המיומנויות והכלים השונים להם זקוקים משתקמים, כגון שיפור מיומנויות קוגניטיביות, חברתיות ותעסוקתיות, מה הם מעכבי החלמה, כגון סטיגמה אישית, העדר מיומנויות ותמיכות, טראומה מן המחלה עצמה או אשפוז בעבר. בתום ההרצאה התקיים דיון פנימי בין המדריכים על התכנים השונים שנידונו בה, ועל מיקומו ותפקידו של המדריך במערך השיקומי.

במפגש השני שמענו הרצאה מפי ד”ר מקס לחמן בנושא ‘תוכנית שיקומית’. התכנים המרכזיים בהרצאה התמקדו בשינויים השונים שעברה התפיסה השיקומית במערכת הבריאות בארץ ובחו”ל. מה נדרש ממשקם בבואו לעזור למשתקם בתוכנית השיקומית? כיצד היא נבנית, והאם בשיתוף כל הצדדים? עד כמה מרכזיים מיקומו ורצונותיו של המשתקם בתוכנית השיקומית? הוזכרה גישת ‘האדם במרכז’ לעומת הגישה המסורתית יותר, בה האדם צריך להתאים את עצמו לשרות שמוצע לו. נושא נוסף שנידון בהרצאה הם השלבים השונים לעבר השינוי שמשתקם צריך לחוות בתוכנית השיקומית. לאחר ההרצאה התקיימה סימולציה קצרה של משחקי תפקידים בה ניסינו ללמוד איך מדריך יכול לעזור למשתקם בבואו ללמדו את המושג ‘החלמה’.

המפגש השלישי התמקד במפגש בלתי אמצעי עם נציגת משפחה של מתמודד (אמא למשתקם) ועם נציג משתקמים. מטרתו הייתה לנסות ולהבין את מיקומה של המשפחה בתהליך השיקומי, ומה הן התחושות השונות של המתמודד ומשפחה הן לגבי התהליך השיקומי והן לגבי התקשורת בינם לבין המדריך השיקומי.

תהליך חשוב נוסף שקיימנו במהלך שני המפגשים האחרונים היה דיון על מה לדעתנו אמורה לכלול הגדרת תפקיד המדריך השיקומי. לשם כך ערכנו מיפוי צרכים, כחלק מן התהליך הראשוני לקראת בניית מסמך מסודר של הגדרת התפקיד. בנייתו תמשך עוד מספר חודשים ובימים אלו אנו ממשיכים לעמול עליו.

לסיכום, מבחינת הרגשתי האישית: שמחתי לראות מדריכים שונים מתקבצים מכל קצוות הארץ ולכולם תחושת מחויבות זהה לגבי חשיבות תפקידם במערך השיקומי. דעתי היא כי אנו רק בתחילת הדרך, אך בעזרת שותפים טובים לדרך, ובעזרת עצמנו, אנו עוד נהיה עדים להחלמה – הן שלנו והן של המשתקמים.

יספר”א, האגודה הישראלית לשיקום, הוציאה את הגיליון הרביעי של העלון שלה. אגודת יספר”א עוזרת לנו לקדם את מעמד המדריכים, ובגיליון החדש נכלל מאמר של אניה צבליחובסקי, מפעילות הארגון שלנו, על המקצועיות שבתפקיד מדריך השיקום ועל דרישתנו שהתפקיד יוגדר בהתאם.

על מנת להוריד את העלון, לחצו כאן. המאמר של אניה הוא המאמר הראשון לאחר דבר היו”ר.

שני עדכונים:

1. נקבעה פגישת גישוש ביננו לבין משרד הבריאות. אנו מקוים שפגישה זו תהוה פתח לשיתוף פעולה עם המשרד לקידום המטרות שלשמן הקמנו את הארגון.

2. יספר”א- איגוד שיקום פיסיכאטרי ישראלי בשיתוף ארגון מדריכי שיקום מזמינים מדריכי שיקום לקבוצת חשיבה ייחודית אשר מטרתה העצמה וקידום מקצועי של המדריכים. לפרטים והרשמה ניתן לפנות לאניה, בטלפון 052-2587595.

לכבוד ד”ר גדי לובין – ראש שירותי בריאות הנפש

הנדון: פגישה ראשונית/היכרות עם נציגי ארגון מדריכי השיקום

אנו, נציגי ארגון מדריכי השיקום שמחים להודיע כי התאגדנו במסגרת ארגון עובדים ‘כוח לעובדים’ ומכאן מבקשים לקיים פגישת היכרות ראשונית.

ארגון מדריכי השיקום מורכב ממדריכים ומדריכות העובדים בהוסטלים ובדיור מוגן של יזמים ועמותות שונות בכל רחבי הארץ, מהדרום עד הצפון. על אף המאמץ העצום של איגוד מסגרות כה רבות, הרגשנו כי אין דרך אחרת. שירותים אלו אשר הופרטו על ידי המדינה ונמצאים תחת פיקוחה על פי חוק, סובלים ממספר בעיות מבניות אשר טיפול ראוי בהן ניתן להיעשות אך ורק ברמה של מפעיל השרות, משרד הבריאות.

נציין כי החלטת משרד הבריאות להתרכז בפיקוח מקצועי חלקי בלבד, בלי לשאול את עצמה האם זה נכון או ראוי להפעיל שרות בלי לוודא כי כל הזוכים במכרז מקיימים את חוקי העבודה המינימאליים ובלי לתת את הדעת מה תהיה השפעה על אופי השרות לצרכני השרות לאור מציאות של עובדי שיקום ‘בלתי מקצועיים’ מצד אחד ובעלי שכר מינימום מצד שני ברוב המסגרות וכתוצאה אופק עבודה ממוצע של כשנה למדריך, הפוגע קשות בתהליך השיקומי של הדיירים שהוא בבסיסו של חוק השיקום.

מכאן לפנינו שני משימות עיקריות משותפות:

א) הכרה על ידי משרד הבריאות בתפקיד המדריך השיקומי כמקצוע לכל דבר ועניין, כולל הגדרת התפקיד במשותף איתנו ועם כלל העמותות והארגונים הפעילים בתחום.

ב) שיפור משמעותי בתנאי ההעסקה וכן פיקוח ואכיפה על קיום התנאים העתידיים עליהם נסכים בהמשך הדרך.

אנו מאמינים כי דרך ההידברות ושיתוף של כלל המעורבים בתחום השיקום נוכל להגיע לעמק השווה. כך שנוכל לבנות מערכת שטובת הכלל, משתקם והמשקם תעמוד לנגד עינינו.

מכאן נבקש לקיים את הפגישה בהקדם.

בכבוד רב,

ניקולאי (נוי) טבך

אביב עדשי

עומרי שור

נציגי ארגון מדריכי השיקום

פניה זו מלווה בתמיכה של:

ארגון משפחות ‘עוצמה’

ארגון מתמודדים ‘לשמה’

ארגון עובדים סוציאליים ‘עתידנו’

פורום של הפסיכולוגים והעו”ס בבריאות הנפש למען רפורמה מטיבה

שלום חברים!

ראשית אנו רוצים לאחל לכם ולנו שנה טובה ומתוקה.
שנה של הצלחות בפן האישי והמקצועי

עידכון לגבי ההתארגנות: בקרוב אנו נפנה למשרד הבריאות במכתב רשמי בבקשה להכיר בנו כארגון יציג של המדריכים במטרה להיכנס למשא ומתן לגבי תנאי העבודה והגדרת המקצוע.

זהו צעד קריטי אשר מביא לידי ביטוי את כל העבודה הקשה שנעשתה על ידינו במהלך השנה האחרונה.

בהצלחה לכולנו,

הנהגת ארגון מדריכי השיקום

מתוך עלון מדריכי השיקום: עמותת “עוצמה” – הפורום הארצי של משפחות נפגעי הנפש – במאמר תמיכה בארגון מדריכי השיקום.

השיקום מוגדר בחוק:

תהליך המכוון במסגרת הקהילה לפיתוח היכולות והמיומנויות של נכי הנפש – להבטיח להם דרגה מרבית אפשרית של עצמאות תפקודית ואיכות חיים.

יש תיעוד מקיף על תרומתה הרבה של עמותת מתנדבי המשפחות “עוצמה- פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש” במירוץ לחקיקת החוק, עקרונותיו וניסוחיו (חלק מופיע באתר של העמותה).

במיוחד הדגשת מסגרות הקהילה- להבדיל מטיפול (כולל מחלקות שיקום) שניתן באשפוז- שהוא חשוב כשלעצמו, אך אינו שיקום בקהילה.

אכן בשנים האחרונות צומחת ומתגברת רפורמה מעמיקה בהתייחסות החברתית לנפגעי מחלות הנפש הקשות והכרוניות (סכיזופרניה, ביפולר ומחלות אחרות). ההכרה שהם זקוקים לשיקום יסודי וממושך, הכרה של יכולת החיים הבריאים שלהם, יכולות שנשחקות באופן קשה עקב המחלה, וגם בגלל הדחייה והסטיגמה הקשה ממנה סובלים נפגעי מחלות הנפש.  

כולנו מקווים כי הרפואה תמצא בהקדם מזור למחלות הנפש. עד היום ההצלחות הן חלקיות מוגבלות – בעיקר בריסון המצבים הפסיכוטיים.

לרוב התרופות, וגם הטיפולים הפסיכותרפיים, אינן עוזרות בתחום הנקרא “תסמינים שליליים” שעיקרו היא השחיקה הכבדה והמתמשכת ביכולת לנהל חיים יומיומיים ובכישורים החברתיים ההכרחיים.

ואמנם החוק מכוון כולו לשיקום יכולות אלו. ועיקרו הוא בסיוע האנושי, בהדרכה ובהכוונה שניתנת למתמודדים במחלה, בתחום הדיור, תעסוקה, תרבות פנאי וגם הרחבת ההשכלה.

אם בוחנים את סדר היום של המשתקמים, מוצאים אתכם המדריכים ואנשי המקצוע בשיקום במרכז התמונה.

המשפחות – מרוחקות יותר מהמרכז, ואילו גורמי הרפואה, עם כל חשיבותם, הם בשולי סדר היום-יום. ועם זאת, כולנו ביחד נושאים משא כבד – והיעד: מסע אל התפקוד העצמאי, ככל שניתן להשיג.

גם בגידול ילדים ונערים, המשפחות נזקקות תכופות להדרכה ושותפות. התחלואה הנפשית הקשה, שפורצת באופן טיפוסי בגילאי 16-25, משבשת את התהליך הטבעי של יציאת הנער והנערה לעצמאות,

ומביאה לתלות לא רצויה ומתמשכת, כלכלית וחברתית של בן משפחה מתבגר ומבוגר – במשפחה שגידלה אותו.

על כולנו, מתמודדים, משפחות ומדריכי שיקום, להתמודד עם פרדוקס – גם לפעול בשיתוף, לשמור על קשר וגם להקטין את תלות המתמודד במשפחה ובמדריכים. זוהי מטלה לא פשוטה – וכולנו חייבים להיות מודעים לכך.

ההתמקצעות: חלוקת התפקידים – ההתמקצעות בחברה המודרנית גורמת לכך שכולנו זקוקים לתמיכה ועזרה בהרבה תחומים, בגיל צעיר, בזיקנה וגם באמצע החיים. והנכים, בגלל מחלתם הכרונית זקוקים ליתר תמיכה וסיוע שיקומי.

השיקום הנפשי מתבסס כמקצוע בפני עצמו, יש קשרים לפסיכולוגיה ולעבודה סוציאלית – ויש כבר לא מעט מחקר, ניסיון ולקחים. ויש הרבה מה ללמוד ולהשתלם.

ולא פחות חשוב: הכרה מקצועית, שכר הוגן, תנאי עבודה, קידום והזדמנות להשתלמות.

למקצוע הסיעוד יש את פלורנס נייטינגייל. לרפואה- את היפוקרטס ושבועת הרופאים שניסח.

האתגר הוא לנסח אמנה מקצועית ואנושית למקצוע השיקום בקהילה.

בברכת הצלחה מכל הלב להתארגנות מדריכי שיקום,

פרופ’ אלי שמיר

יו”ר עמותת “עוצמה”

מתוך עלון מדריכי השיקום: יקי סינגר ואילה פרידלנדר כץ כותבים על ההכשרה הנדרשת למדריכי השיקום. בפוסט זה נביא את החלק השני של המאמר, העוסק בהתרשמויות מקורסים שכבר הועברו. בפוסט הקודם הבאנו את החלק הראשון, העוסק בצורך בהכשרה.

בשנים 2007-2009 התקיימו ארבעה קורסי מדריכי שיקום (שניים בבאר שבע, אחד בתל-אביב ואחד בחיפה), במסגרתם סיימו כ-130 מדריכים שקיבלו תעודה מטעם בית הספר לשיקום שילוב והחלמה ומשרד הבריאות. הקורסים התקיימו במסגרת תכנית הלימודים של בית הספר לשיקום שילוב והחלמה בניהולה של ד”ר נעמי הדס-לידור ובניהולו האקדמי של ד”ר מקס לכמן. הקורסים נערכו ורוכזו ע”י יקי סינגר והונחו בעזרת צוות מנחים מקצועי. במתכונתו הסופית הקורס כלל ארבעה עשר מפגשים של שש שעות אקדמאיות. כל מפגש הורכב משני חלקים: חלק של הרצאה פרונטאלית ולאחר מכן מפגש פתוח לעיבוד החומר הנלמד והשלכותיו על הפרקטיקה, בקבוצות קטנות בליווי מנחים. נושאי הקורס כללו: חזון ההחלמה ותרגומו לעשייה שיקומית, פסיכופתולוגיה, המתמודד כמוביל תהליכי שיקום והחלמה, מפגש עם מתמודדים, תפקיד המדריך בתכניות שיקומיות ובמסגרות השונות (דיור, תעסוקה ופנאי), ייחודיות היחסים השיקומיים, הגישה הקוגניטיבית-דינאמית והתיווך ככלי תקשורת בין מדריך למודרך, נקודת המבט של המשפחה, הסטיגמה והשפעתה על תהליכי השיקום השילוב וההחלמה, “צרכנים נותני שירות”, תעסוקה בשיקום, הקשבה מיטיבה, תחום הפנאי והחברה בשיקום.

ראינו במהלך הקורסים שישנו רצון ללמידה ולהתפתחות מקצועית מצד אוכלוסיית המדריכים. רוב המדריכים עברו תהליך משמעותי מאוד בקורס של רכישת כלים ושינוי עמדות בתחום השיקום וההחלמה. גם לאחר הקורס המשכנו לקבל משוב מגורמים ניהוליים על ההשפעה המטיבה של הקורס על הפעילות היומיומית של המדריכים. חלק מהמדריכים תיארו קושי במפגש של הידע החדש עם המציאות בעבודה היומיומית והביעו רצון שכל אנשי הצוות יעברו הכשרה דומה. הדבר משקף לדעתנו את האתגר שבהטמעת שינויים בשירותים וממחיש את הצורך בפיתוח הכשרות מקצועיות.

המדריכים הינם הקבוצה הגדולה ביותר של נותני שירות בתחום השיקום בבריאות הנפש, ויחד עם זאת מרביתם לא קיבלו השכלה פורמאלית בתחום השיקום. ניסיוננו בהכשרת מדריכים מלמד כי ישנו צורך בהכשרה מקצועית לאוכלוסיה זו כדי לשפר את איכות מתן השירותים בתחום השיקום.

נקודה נוספת שעלתה ממדריכים רבים בקורסים השונים קשורה לחוסר שביעות רצון מתנאי העסקה ויחסי עבודה במסגרות המעסיקות. נושא זה לא יכול היה לקבל מענה במסגרת הקורס אך היה חלק מהשיח הלא פורמאלי בין מדריכים ומנחים ונחווה כמשפיע על התפקוד המקצועי ושביעות הרצון בעבודה.

ביבליוגרפיה:  Slade, M. (2009). 100 ways to support recovery: A guide for mental health professionals. London: Rethink..

מתוך עלון מדריכי השיקום: יקי סינגר ואילה פרידלנדר כץ כותבים על ההכשרה הנדרשת למדריכי השיקום. בפוסט זה נביא את החלק הראשון של המאמר, העוסק בצורך בהכשרה. בשבוע הבא נביא את החלק השני, העוסק בהתרשמויות מקורסים שכבר הועברו.

החל משנת 2000 מתקיימים בישראל קורסים להכשרת מדריכי שיקום בבריאות הנפש. במאמר זה נציג בקצרה את ההקשר המקצועי והמחקרי שבתוכו פועלים הקורסים ונביא התרשמויות מניסיוננו בליווי קורסים אלה בשנים האחרונות.

קורס מדריכי שיקום הינו חלק מפיתוח של הכשרות לעובדים בתחום השיקום בבריאות הנפש, הן עבור אנשי מקצוע והן עבור עובדים חסרי רקע אקדמי. אבל מדוע צריך קורסי הכשרה? הרי לאורך שנים פועלים ומתפתחים בישראל שירותים קהילתיים בבריאות הנפש שעובדיהם לא קיבלו כל הכשרה מיוחדת. הסיבה לכך היא בהתפתחות הידע על מחלות נפש שהביאה לצורך בשינוי ממשי בתפיסות המקצועיות, ובפרקטיקה היומיומית של עבודת הטיפול והשיקום בבריאות הנפש בכל הדרגים והשירותים.

המושג המרכזי שמבטא את השינוי בידע ובתפיסות המקצועיות הוא החלמה, מושג המבטל את הפרוגנוזה השלילית שהייתה מקובלת בעבר בנוגע למחלות נפש, ושם במרכז את האדם הנמצא בתהליך של שיפור הדרגתי של יציאה מסבל ומצוקה לחיים של משמעות.

לתפיסת ההחלמה השלכות על ערכים, על יחסי כוחות, על תפיסות יסוד, על בסיס הידע, על בחירת הכלים המקצועיים ועל מטרות השירותים. תפיסת ההחלמה מבוססת, לפי דיווחי מתמודדים, על ארבעה מימדים מרכזיים:

1. תקווה
2. זהות עצמית
3. משמעות
4. אחריות אישית

שירותים מכווני החלמה צריכים לתמוך בארבע משימות עיקריות הנגזרות ממימדי ההחלמה:

1. פיתוח זהות אישית חיובית
2. הגדרה ומתן משמעות למחלה
3. ניהול עצמי של המחלה
4. פיתוח תפקידים חברתיים בעלי ערך

עמוד התווך של משימות אלה הוא מערכות יחסים. את המשימות הללו לא ניתן לבצע לבד, אלא דרך קשרים עם אנשים אחרים: מתמודדים “עמיתים”, מטפלים, חונכים, מדריכים, בני משפחה ואחרים. מערכות יחסים אלה הם משאב מרכזי של תמיכה במשימות ההחלמה האישיות, זאת כיוון שתהליך ההחלמה דורש לא רק את הטיפול במחלה, אלא גם את הטיפול בהשלכות הקשות שלה: השלכות רגשיות, גופניות, אינטלקטואליות, חברתיות ואף השלכות רוחניות. קשרים אלה מאפשרים מעורבות גוברת במהלך החיים ומשפיעים באופן מכריע על יצירת סביבה שתומכת בהחלמה.

מדריכי השיקום נמצאים במפגש יומיומי עם אנשים בתהליכי החלמה ממחלות והפרעות נפשיות, פוגשים אותם במציאות חייהם, מלווים אותם בהתמודדות עם משימות ואתגרים, הן בעולם החיצוני והן בעולמם הפנימי. לכן ביכולתם של מדריכי שיקום להשפיע באופן ממשי על קידום תהליך ההחלמה האישי.

מכאן נובעת חשיבות עצומה לרכישת בסיס של ידע, של ערכים ושל כלים מקצועיים שיסייעו ויתמכו בעבודתם החשובה.

מתוך עלון מדריכי השיקום: עו”ס הדס צוקרט, צירה באיגוד העובדים הסוציאליים וחברה בתנועת “עתידנו – למען עתיד העבודה הסוציאלית בישראל”, במאמר תמיכה בהתארגנות מדריכי השיקום

“צוות בלתי מקצועי”, כך מכנים את האנשים שעובדים במסגרות השיקום של נפגעי הנפש ואינם עובדים/ות סוציאליים/ות, פסיכיאטרים/ות, אחים/ות או מרפאים/ות בעיסוק- כלומר, מדריכי/ות השיקום. אולי יש בכך משום “הצדקה” לשכר הנמוך שמרוויחים עובדים אלה; שכר מינימום או מעט גבוה יותר לשעת הדרכה שיקומית, ומחצית שכר המינימום (!) לשעת שינה במקום.

בתור עובדת סוציאלית באחת המסגרות הללו (הוסטל באיזור המרכז), אינני מסכימה עם ההגדרה הזו. מדריכי השיקום עושים עבודה, שהיא לא רק קשה- ליווי צמוד של הדיירים בבישול, בניקיון, בעריכת קניות ועוד, ולא רק דורשת אחריות- דאגה שהדיירים יקומו בבוקר, יטלו תרופות, ישמרו על עצמם ועל סביבתם ועוד. מדריכי השיקום עושים עבודה מקצועית; עבודה שיש מאחוריה ידע רב, חשיבה ותכנון. זאת ועוד, רבים ממדריכי השיקום הינם בעלי השכלה אקדמית (בתחום הפסיכולוגיה, מדעי ההתנהגות ועוד). וגם אלו שאינם, הם בעלי ידע וניסיון בעבודה עם אנשים בכלל ועם אנשים בעלי צרכים מיוחדים בפרט.

אנחנו, העובדות הסוציאליות ומדריכי השיקום, באותה סירה. אנחנו באותה סירה לא רק משום שאנחנו עובדים באותו המקום ובשיתוף פעולה. וגם לא רק משום שבדומה לכם, גם אני מרוויחה שכר נמוך; שקלים בודדים מעל שכר המינימום. אנחנו באותה הסירה בגלל הסיבות שמביאות אותנו להשתכר שכר כזה.

המדינה והחברה, שפעמים רבות מפקירות את האוכלוסיות המוחלשות, אינן מוצאת לנכון לתגמל כהלכה את האנשים אשר מספקים שירות לאוכלוסיות הללו; עובדות סוציאליות ומדריכים שיקומיים, למשל. מעבר לכך, מדיניות ההפרטה של מדינת ישראל (ולא רק שלה) בעשורים האחרונים מוכרת את השירותים החברתיים לכל המוזיל במחיר, והנפגעים העיקריים מכך הם העובדים. מדינת ישראל החליטה כי אין זה מתפקידיה לספק טיפול ושיקום לאדם המוגבל, ולכן עמותות ויזמים פרטיים מקימים מסגרות של טיפול ושיקום לנפגעי נפש (כמו גם לאוכלוסיות נוספות). המדינה נשארה כרגע רק בתפקיד של מממנת חלקית ושל מפקחת על המסגרות הללו. כולי תקווה שהיא לא תיסוג גם מהתפקידים הללו.

חשוב לי להדגיש שטענותיי אינן מופנות כנגד העמותה בה אני מועסקת (שמשלמת לי ולמדריכים השיקומיים על פי חוק), או כלפי עמותות או יזמים אחרים (שרובם משלמים על פי חוק, ואלו מביניהם שלא- יש למצות עמם את הדין). עמותות צריכות לשרוד, ויזמים צריכים מטבעם להרוויח כסף. טענותיי מופנות כלפי מדינת ישראל, שאינה קובעת סטנדרטים מספקים לגבי שכר העובדים במסגרות הללו (כמו גם במקומות עבודה נוספים), ושאינה מתקצבת את המסגרות בהתאם.

אז מה אנו, העובדים הפשוטים, שאינם קובעים את מדיניות הממשלה, יכולים לעשות על מנת לשפר את מצבנו? להתאגד. הוכח כי עובדים מאוגדים חשופים פחות לניצול מאשר עובדים שאינם מאוגדים, ושיש מביניהם פחות “עובדים עניים”. איגוד חזק יכול לצאת למשא ומתן ולדרוש מהמדינה שיפור בשכר ובתנאי העבודה. אני עצמי חברה באיגוד העובדים הסוציאליים שבהסתדרות העובדים הכללית החדשה. לאחרונה, מדריכי שיקום החלו להתאגד במסגרת ארגון “כוח לעובדים”. אני מברכת על צעד זה. איני רואה בשני הארגונים (ההסתדרות ו”כוח לעובדים”) ארגונים מתחרים, ואני חושבת שיש להוקיר כל ארגון שמגן על זכויות עובדים.

אני קוראת לכל העובדות הסוציאליות להצטרף לאיגוד העובדים הסוציאליים, ולכל מדריכי השיקום להתאגד במסגרת “כוח לעובדים”.

מתןך העלון של ארגון מדריכי השיקום: מדריכה מאנוש, ממובילות סניף גוש דן של ההתארגנות, מספרת על הדרך שהובילה אותה להתארגנות.

הגעתי לארץ בשנת 1990. בארץ מוצאי עבדתי כשבע עשרה שנה במפעל ליצור כובעים. השיטה שם היתה “נורמה יומית”. עליתי בסולם הדרגות שבמהלכן זכיתי בתואר “עובד מצטיין”.

בארץ ניסיתי להקלט בענף הטקסטיל אותו הכרתי ובו התמחתי. עד מהרה הבנתי כי המשכורת בענף נמוכה מאוד ועזבתי. עבדתי כשנה בבית אבות וכשלוש שנים בקרן לחסויים. הקרן מטפלת באנשים מבוגרים וגלמודים. אנשים בודדים שכל-כך זקוקים לאוזן קשבת וקצת תשומת לב. עבדתי עם כל הלב, אך ללא כל הכשרה מקצועית. גיליתי בי צד שלא חשבתי שיש בי וזה היכולת להעניק לזולת.

בשנת 2002 התחלתי לעבוד בעמותת “אנוש”. בהתחלה כאם בית בהוסטל (סיימתי קורס לאם בית של משרד העבודה, במוסדות ובתי מלון). לאחר קורס בן חצי שנה של משרד הבריאות למדריכי שיקום חברתי, התחלתי לעבוד כמדריכה מן המניין. מצאתי סיפוק רב, כי היה לי מה לתת ולמי להעניק. המסגרת מאוד שימחה אותי.

בצד הסיפוק בעבודה עם אוכלוסית פגועי הנפש, חשתי תסכול ואכזבה רבה ממעסיקיי- עמותת “אנוש”. הם ניצלו ועשקו את צוות העובדים.

בדצמבר 2004, העמותה החליטה באופן שרירותי להפריד את שעות העבודה לשעות יום ולשעות לילה, שבתות וחגים. תעריפי השעות קוצצו ברשעות. לפני 2004 עמדה משרתי על 75%, אך בפועל עבדתי בין 230 ל 280 שעות בחודש. השעות העודפות של מסגרת משרה של 75% שולמו כשעות רגילות. (בטענה כי רק למשרה של 100%, משלמים אחוזים נוספים לתעריף שעת עבודה). עתה עם הפרדת שעות הלילה (שתעריפן ירד ל 10 ש”ח), נגזלו ממני מאות שקלים בחודש. יותר חמור מכך, נגרעו מזכויותיי הפרשות המעסיק לפנסיה, חופש שנתי וימי מחלה. כמובן ששבתות וחגים כלל לא נכללים בזכויות הסוציאליות כגון חופש שנתי, פנסיה או חופשת מחלה.

אני רוצה להדגיש כי היום אחרי שמונה שנות ותק, השתלמויות בקורסים והניסיון שצברתי, אני מרוויחה 24.50 ש”ח לשעה. בשבת אני מקבלת 30 ש”ח לפי שעות יום, וכ 20 ש”ח לשעת לילה.

גם כששכרי עמד בעבר על 22 ש”ח לשעה, בשבת קיבלתי 30 ש”ח שהם פחות מ 150% המגיעים לי על פי חוק שכר מינימום.

מרגיז וכואב שכל כך הרבה אנרגיה מופנת לתחושת הקיפוח שלנו כצוות עובדים. יש לי כל כך הרבה מה להעניק לפגועי הנפש, איתם אני עובדת מתוך בחירה. אני עושה את עבודתי בתחושת שליחות ובמקצועיות. בגלל קוצר ראיה, חוסר תשומת לב ואיכפתיות של ההנהלה לרווחת העובדים, רבים מהסטודנטים הצעירים שרוצים להיקלט בתחום, נפלטים מהר מאוד מהמסגרת ויוצרים תחושה של זמניות, הן של האוכלוסייה שבה הם מטפלים והן בצוות המדריכים הוותיקים, שנאלצים להתאים עצמם כל פעם מחדש למדריכים מתחלפים.

עם כל תסכולי ומפח הנפש בגלל תנאיי העסקתי, אני ממשיכה לעבוד בתחום אותו אני אוהבת. אני שואבת סיפוק רב במגע עם הדיירים ויודעת שאני במקום הנכון. המשוב שאני מקבלת במגע היומיומי עם פגועי הנפש, האהבה הרבה והרגש שהם מביעים כלפיי, הם עבורי הסיבה מדוע אני נשארת. יש לי מה לתרום, ולמי. אני מאמינה שאני עושה את ההבדל עבור רבים מהם, במקום בו הם נמצאים. על הסיפוק הזה אינני מוותרת! המגע האנושי הוא המניע המרכזי בהחלטה שלי להישאר.

מהכובעים לא קיבלתי אף פעם מילת עידוד או בקשה לעזרה…..וזה עושה את כל ההבדל.

אני מברכת על היוזמה של ההתארגנות למען שיפור תנאי השכר שלנו והרצון ליצור עבורנו כולנו סביבת עבודה הוגנת המכבדת את העובדים.