מאמר של ניקולאי (נוי) טבח, מארגון מדריכי השיקום, שהתפרסם בגיליון 5 של עלון יספר”א, ומספר על סדנא וקבוצת חשיבה שנערכה בנושא ההדרכה השיקומית

במהלך החודשים פברואר ומרץ, התכנסה קבוצת חשיבה על טהרת מדריכי שיקום בנושא ‘תפקיד מדריכי השיקום במסגרות הדיור במערך בריאות הנפש’. הקבוצה קיימה שלושה מפגשים, בני 4 שעות כל אחד. יוזמי המפגשים היו ארגון מדריכי השיקום ויספר”א, כאשר האחרונה הייתה אחראית על התכנים המקצועיים והדיונים שהתקיימו.

טרם שנביא סקירה קצרה של התכנים שהועברו במפגשים עצמם, חשוב לציין כי עצם קיום הסדנא אינו עניין מובן מאליו. ארגון מדריכי השיקום קם לפני כשנה וחצי בין השאר על מנת לקדם את ההכרה בנו, מדריכי השיקום, כגורם מקצועי הדורש הכשרה והכרה מצד המערכת. לשמחתנו זכינו לאוזן קשבת מצד יספר”א ומכאן גם שיתוף הפעולה, שאחד מפירותיו הוא קבוצת החשיבה הנ”ל. מכאן גם תודתנו העמוקה לאגודה.

מטרת הסדנא הייתה ליצור קבוצת חשיבה המורכבת ממדריכים ממסגרות שונות ומאזורי ארץ שונים, אשר רובם ככולם מרגישים מחויבים למקצוע ורוצים לתרום לפיתוחו אף מעבר למסגרת האישית שלהם. חשבנו על קבוצה של מדריכים אשר בסופה של הסנדא יהיה בכוונתם ליצור קול ייחודי משלהם לגבי מקצוע המדריך השיקומי. שמחנו על ההתעניינות הרבה והפניות הרבות להשתתף בה, אך לצערנו נאלצנו לדחות רבים וכך צמצמנו את הקבוצה ל 18 מדריכים.

את המפגש הראשון, אותו הנחו יקי סינגר ואורן דרעי, פתחנו בהרצאה מפי פרופ’ דיוויד רועה מאוניברסיטת חיפה בנושא ‘הגישה השיקומית בבריאות הנפש’. בהרצאה ניסינו להבין מה טומן בחובו המושג ‘שיקום פסיכיאטרי’, מה מטרתו ומה הם מושגי המפתח בתחום השיקום. בין המושגים הרבים נגענו במושג החמקמק ‘החלמה’: מה תפקידם של השירותים השונים הזמינים היום למשתקמים, מה הן המיומנויות והכלים השונים להם זקוקים משתקמים, כגון שיפור מיומנויות קוגניטיביות, חברתיות ותעסוקתיות, מה הם מעכבי החלמה, כגון סטיגמה אישית, העדר מיומנויות ותמיכות, טראומה מן המחלה עצמה או אשפוז בעבר. בתום ההרצאה התקיים דיון פנימי בין המדריכים על התכנים השונים שנידונו בה, ועל מיקומו ותפקידו של המדריך במערך השיקומי.

במפגש השני שמענו הרצאה מפי ד”ר מקס לחמן בנושא ‘תוכנית שיקומית’. התכנים המרכזיים בהרצאה התמקדו בשינויים השונים שעברה התפיסה השיקומית במערכת הבריאות בארץ ובחו”ל. מה נדרש ממשקם בבואו לעזור למשתקם בתוכנית השיקומית? כיצד היא נבנית, והאם בשיתוף כל הצדדים? עד כמה מרכזיים מיקומו ורצונותיו של המשתקם בתוכנית השיקומית? הוזכרה גישת ‘האדם במרכז’ לעומת הגישה המסורתית יותר, בה האדם צריך להתאים את עצמו לשרות שמוצע לו. נושא נוסף שנידון בהרצאה הם השלבים השונים לעבר השינוי שמשתקם צריך לחוות בתוכנית השיקומית. לאחר ההרצאה התקיימה סימולציה קצרה של משחקי תפקידים בה ניסינו ללמוד איך מדריך יכול לעזור למשתקם בבואו ללמדו את המושג ‘החלמה’.

המפגש השלישי התמקד במפגש בלתי אמצעי עם נציגת משפחה של מתמודד (אמא למשתקם) ועם נציג משתקמים. מטרתו הייתה לנסות ולהבין את מיקומה של המשפחה בתהליך השיקומי, ומה הן התחושות השונות של המתמודד ומשפחה הן לגבי התהליך השיקומי והן לגבי התקשורת בינם לבין המדריך השיקומי.

תהליך חשוב נוסף שקיימנו במהלך שני המפגשים האחרונים היה דיון על מה לדעתנו אמורה לכלול הגדרת תפקיד המדריך השיקומי. לשם כך ערכנו מיפוי צרכים, כחלק מן התהליך הראשוני לקראת בניית מסמך מסודר של הגדרת התפקיד. בנייתו תמשך עוד מספר חודשים ובימים אלו אנו ממשיכים לעמול עליו.

לסיכום, מבחינת הרגשתי האישית: שמחתי לראות מדריכים שונים מתקבצים מכל קצוות הארץ ולכולם תחושת מחויבות זהה לגבי חשיבות תפקידם במערך השיקומי. דעתי היא כי אנו רק בתחילת הדרך, אך בעזרת שותפים טובים לדרך, ובעזרת עצמנו, אנו עוד נהיה עדים להחלמה – הן שלנו והן של המשתקמים.